ירושלמי- מה קובע לזימון?

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ?"

ואם אכלתם יחד - חייבים לברך בזימון. לשון המשנה: "שלושה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק". 

בשני התלמודים למדו מלשון המשנה, שאפילו שלא ממש אכלו יחד, אלא רק התחילו את אכילתם, כבר חלה עליהם חובת הזימון, ואסור להם להתחלק ולברך בנפרד. 

מהי אותה התחלה שמביאה אותם לחיוב זימון? 

בבבלי מגדירים: "שלושה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק".

לעומת זאת, בירושלמי הלשון היא "נתנו דעת לאכול זהו בתחילה".

יש כאן הבדל בסגנון הלשון. בבבלי ההתחלה מתוארת ע"י מעשה: הישיבה יחד לאכול. ואילו בירושלמי התיאור הוא בדעת ובמחשבה. 

יש מקום לעיין, האם ההבדל כאן הוא רק הבדל בסגנון הלשון, או גם בהלכה למעשה (מפירושי הראשונים נראה שהבינו שלמעשה "נתנו דעת לאכול" הכוונה היא כמו בבבלי "שישבו לאכול").

ההבדל הדק הזה, נובע מההבדל בין חיי א"י לחיי גלות. כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש ג רפח): "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל.. מתגלה קדושת המחשבה"